יקיר פריד מיכון משרדי (93) בע"מ נ' עיריית בית שאן

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום סך של 52,805 ₪ בגין חוב דמי שכירות ופעימות מונה של מכונות צילום אשר התובעת השכירה לנתבעת, כאשר חוב זה מתייחס לתקופה החל מיום 1/12/2010 ועד להגשת התביעה ביום 12/7/2012. סכום זה מורכב מקרן החוב ומריבית פיגורים עד ליום הגשת התביעה.

בכתב התביעה נטען כי התובעת הגישה בשנת 2009 תביעה קודמת כנגד הנתבעת (ת"א 15808-09-09) וזאת בגין אותם חוזי שכירות. פסה"ד שניתן בתביעה זו ניתן לפי סע' 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד -1984, לאחר שהצדדים הסכימו באשר לגובה קרן החוב וטענו באשר למנגנון הריבית וההצמדה שיש להחיל על הסכום המוסכם. פסה"ד התייחס, בהסמכת הצדדים, לתקופה המסתיימת ביום 30/11/2010 ולכן התביעה דכאן מתייחסת לתקופה שתחילתה לאחר מועד זה.

גם כאן הגיעו הצדדים לידי הסכם דיוני (עוד בטרם הוגש כתב הגנה), אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 13/11/2012, לפיו התביעה בגין קרן החוב על סך 37,004 ₪ תתקבל ואילו הצדדים יגישו סיכומים באשר למנגנון הריבית וההצמדה אשר יש להחיל על חוב זה וכן באשר לחיוב בהוצאות ובשכ"ט עוה"ד.

התובעת הגישה סיכומיה וטענה כי יש לחייב בריבית חריגה כמוסכם בסע' 16 להסכם לפיו:

"16. הפרות

אם יפגר השוכר בפרעון מדוייק ומלא של תשלום כלשהו שיגיע לחברה על פי חוזה זה, יהיה השוכר חייב לשלם תוספת ריבית פיגורים מיום הפיגור ועד התשלום בפועל בשיעור חודשי של 3% וכן יהיה סכום החוב צמוד לשער הדולר היציג כאמור בסע' 5(א) דל הסכם זה, עד ליום פרעון החוב."

התובעת ניסתה בסיכומיה להתייחס לכל טענה אשר עלולה להעלות הנתבעת כנגד מנגנון הריבית המוסכם. כך טענה כי עסקינן בריבית מוסכמת וכי החשבוניות שנשלחו לנתבעת הכוללות ריבית זו לא הוכחשו ע"י הנתבעת וכי בפנינו עתה ניסיון של הנתבעת, אשר לא שילמה גם את הקרן ו/או הריבית המקובלת עליה (לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה), להשיג "תנאי אשראי נוחים" יותר מאלו שהתחייבה להם. התובעת טוענת כי סע' 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה מוציא מתחולת החוק מקרים בהם מדובר בריבית מוסכמת ומשבחרה הנתבעת להימנע מהגשת כתב הגנה וויתרה על הבאת ראיות, הרי שלא תישמע מפיה טענה כי הריבית שנקבעה לא הייתה מקובלת בענף מכונות הצילום. התובעת מוסיפה כי גובה הריבית המוסכמת משקף את אופי פעילותה כחברה המתבססת על מימון חיצוני, כאשר חריגה ממועדי התשלום משמעה תשלום ריבית פיגורים למקור המימון.

התובעת הביאה בסיכומיה דוגמאות לפסיקה בה נמנעו בתי המשפט מלהתערב בגובה הריבית המוסכמת על הצדדים, גם כאשר דובר בריבית גבוהה יותר מזו המוסכמת בין הצדדים לתיק זה וטענה כי גישת ביהמ"ש הינה לכבד את רצון הצדדים ולפרש בצמצום את סמכות ביהמ"ש לקבוע כי תניית הפיצוי המוסכם אינה סבירה, והדגישה כי הנתבעת ויתרה על זכותה להביא ראיות באשר לסבירות הפיצוי המוסכם ולכן אין להתערב בגובהו.

בנוסף התובעת התייחסה לטענה שמדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. לטענתה לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שההסכם הינו אחיד או שעסקינן בתנאי מקפח. לטענתה חזקה כי צד שחתם על חוזה כי קרא אותו והבין את משמעותו, בוודאי כאשר מדובר בעירייה אשר עומדים לרשותה יועצים משפטיים ואחרים והינה צד להתקשרויות רבות. התובעת הפנתה לפסיקה המבדילה בין לקוחות פרטיים ללקוחות מסחריים וטענה כי הנתבעת אינה "האזרח הקטן" שחוק החוזים האחידים בא להגן עליו. התובעת מוסיפה בעניין זה כי חוזה זהה לזה שנחתם בין הצדדים נדון בביהמ"ש ונקבע לגביו כי אין מדובר בחוזה אחיד (1005-08-08).

לבסוף מבקשת התובעת כי הנתבעת תחוייב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין מלוא הסכום עד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת התמקדה בסיכומיה בעיקר בטענה שלכתב התביעה צורפו הסכמי שכירות שנכרתו בין התובעת לבין מועצה מקומית אחרת. לטענת הנתבעת, משלא צורפו הסכמי השכירות הרלוונטיים, הרי שהתובעת לא עמדה בתנאי תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא הוכיחה את תביעתה וביהמ"ש לא יכול להידרש למנגנון מוסכם הקבוע בהסכמים שלא צורפו. לטענתה הסכמת הנתבעת לתשלום קרן החוב ניתנה לפנים משורת הדין ואין בכך הודאה בתוקפם של ההסכמים שלא צורפו או בתוכנם. אף אם תומר כי עסקינן בהסכם תקף ובו ריבית פיגורים, הרי שביהמ"ש רשאי להפחיתה מכח סע' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, ולקבוע כי על הנתבעת לשלם לפי מנגנון ריבית והצמדה לפי החוק.

הנתבעת טוענת כי יש להחיל את המנגנון הקבוע בסע' 5 לחוק פסיקת ריבית וצמדה וזאת החל מיום היווצרות החוב ועד התשלום בפועל. במקרה זה אין להחיל את סע' 6 לחוק זה הואיל וכאמור, לא הוכח כי הגיעו הצדדים לידי הסכמה אחרת מזו הקבועה בחוק.

הנתבעת טוענת לחילופין כי הריבית הנתבעת הינה ריבית מופרזת שמקורה בתניה מקפחת בחוזה אחיד. לטענתה מדובר בחוזה המשמש את התובעת בכל ההתקשרויות והפרטים שמולאו בכתב יד נוגעים לפרטים טכניים בלבד ואילו יתר התנאים לא ניתנים לשינוי כלל ולראיה, התובעת צירפה בטעות הסכמים אחרים מאחר ומדובר בהסכמים זהים. לטענתה הריבית הנתבעת הינה מנוגדת לחוק הריבית, תשי"ז-1957, לפיו לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית מופרזת ולצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי) התש"ל-1970 הקובע שיעור ריבית מקסימלי של 13% בשנה. הנתבעת טוענת כי יש לראות בריבית הפיגורים (36% לשנה), כריבית החלה על מלווה עליו חלים החוק והצו או לחילופין, לראות בחוק ובצו כאמות מידה לסבירות המנגנון שייקבע.

לבסוף הנתבעת טוענת כי לאור ההסדר הדיוני והעובדה שלא נגרמו הוצאות לתובעת, הרי שאין לפסוק לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד או לחליפין יש לקבוע סכום מזערי ואף ביקשה להורות כי האגרה תוחזר לתובעת.

לאחר שהוגשו סיכומי הנתבעת, הגישה התובעת בקשה להגשת תגובה לסיכומים או לחילופין, להתיר הגשת ההסכמים הנכונים שנחתמו בין הצדדים. הנתבעת התנגדה נחרצות לבקשה זו וטענה כי בהתאם להסכם הדיוני, אין לתובעת זכות תשובה ו/או זכות להגיש מסמכים נוספים.

לאחר שנשמעו טענות הצדדים בדיון אשר התקיים ביום 4/10/2012 ומשניסיון להביאם לידי פשרה לא צלח, הוריתי לתובעת, בהחלטה מיום 23/10/2013, להגיש את ההסכמים הנכונים ונקבע דיון נוסף. הנתבעת התנגדה להגשת הסכמים אלו והבהרתי כי התנגדותה תישמע במהלך הדיון שנקבע וכי תינתן לה האפשרות לטעון טענותיה.

בדיון אשר התקיים ביום 13/11/2013 שבה הנתבעת וטענה כי יש לכבד את ההסדר הדיוני אשר קיבל תוקף של החלטה לפני כשנה ואין מקום לסטות ממנו. לחילופין טענה כי מעיון בהסכמים ניתן לראות כי אלו לא נחתמו כדין בשתי חתימות אלא בחתימת הגזבר בלבד. התובעת חזרה על טענותיה וטענה כי לא מדובר במסמך המפתיע אותם ואף טענה כנגד התנהלות הנתבעת בנסיונה להסתמך על הטעות שנפלה.

דיון והכרעה

ראשית דבר אבהיר - החלטתי באשר להגשת ההסכמים עומדת בעינה – בין הצדדים אין מחלוקת באשר לגובה החוב וטענות הנתבעת הינן ניסיון להתחמק, במעין מחטף, מתשלום בשל טעות טכנית של ב"כ התובעת. לא ייתכן כ מחד תטען הנתבעת כי הינה מקבלת את מלוא סכום הקרן הנובעת מהסכמים אלו ואילו מנגד תטען כי לא הוכח קיומו של הסכם בין הצדדים. ויובהר - הנתבעת אינה טוענת כי לא קיים הסכם שכזה ואף אינה טוענת כי לא הוסכם על ריבית פיגורים, אלא טוענת שהדבר לא הוכח בפני ביהמ"ש וכי לאור ההסכם הדיוני, אין להתיר עתה את הגשת ההסכמים הנכונים.